אז איך אמרת שאומרים “אני מבקשת" בצרפתית? שאלתי בפעם העשרים את הקולגה שלי בשגרירות.
Je demande היא ענתה לי שוב בסבלנות עם חצי חיוך, מודעת לחוסר היכולת שלי לזכור מילה כל כך פשוטה.
מה לעשות, עבורי מאז ומתמיד demand באנגלית זה לדרוש, אז מה פתאום שאפנה למישהו ואדרוש ממנו משהו כשכל מה שאני צריכה זה כיכר לחם במאפיה השכונתית בבריסל.
גם אחרי 5 שנים של חיים בבריסל, עדיין היה לי קשה מאד להשתמש במילה demande
המנגינה והטון של השפה המקומית תמיד ריתקה אותי ברילוקיישן:
בספרדית מיד התאהבתי, שפה אופטימית עם הרבה שמחה והתלהבות, אפילו הכעס נעים יותר כשהוא בספרדית, וכל זה לגמרי השתקף באנשים ובתרבות שפגשנו בוונצואלה.
האנגלית פונקציונלית, אקטיבית ומאד מנומסת, עד היום אני לא ממש מצליחה להבין למה צריך להשתמש בכל כך הרבה מילים כדי להגיד משהו כל כך פשוט.
הצרפתית, שפה יפה, מורכבת ומתוחכמת בדיוק כמו האנשים שמדברים אותה, ולצערי לא ממש הצלחתי ללמוד אותה.
העברית – פרגמטית, ישירה, ולא מתייפייפת, בדיוק כמונו הישראלים.
לכל שפה יש את המנגינה שלה, והיא גם נושאת בתוכה כל כך הרבה משמעויות ודקויות, כאשר לא תמיד יש לנו את הכלים להבין למה בדיוק מתכוונים בני-שיחנו, וכתוצאה מכך נוצרות אי הבנות לא נעימות ברילוקיישן.
חוקרי שפה ובלשנים טוענים כי לשפה בה אנו מדברים יש קשר ישיר לאופן בו אנו חושבים ומפרשים את המציאות.
בנג'ימין לי וורף (1897-1941), שנחשב לאבי תורת ה"בלשנות היחסית" טען כי המבנה של השפה שאנו רגילים להשתמש בה משפיע על האופן שבו אנו מבינים את סביבתנו, וכי תמונת העולם משתנה משפה לשפה. לביסוס התאוריה שלו הביא דוגמאות מהמחקר שערך על ההבדלים בין שפת ההופי של האינדיאנים המתגוררים באיזור אריזונה שבארה"ב לשפה האנגלית. בשפת ההופי למשל, אין שמות של חומרים כמו עץ, פלדה או אנרגיה. יש להם אך ורק שמות של דברים כמו שולחן, גשר ועוד, ללא מילים המציינות ממה החפצים עשויים.
לארה בורודצקי מרצה בכירה לפסיכולוגית קוגניטיבית באוניברסיטת סטנפורד מרחיבה וטוענת שהשפה מכתיבה אפילו את הממדים הבסיסיים ביותר של החוויה האנושית: מרחב, זמן, סיבתיות, ויחס אל הזולת. למשל – "דוברי אנגלית בדרך מתנסחים במונחים של אנשים ופעולותיהם ומבכרים מבנים המבוססים על פעלים יוצאים, כדוגמת "ג'ון שבר את האגרטל", אפילו כשהפעולה נעשתה שלא במכוון. דוברי יפנית וספרדית, לעומת זה, נוטים פחות לציין את הגורם כשהם מתארים תאונה. בספרדית יאמרו למשל: "Se rompió el florero" ("האגרטל נשבר"). הבדלים לשוניים כאלה משפיעים על האופן שבו נתפס המאורע ויש לכך השלכות על מה שיזכרו עדי ראייה" (מקור – מאמר ב ynet – כיצד השפה מעצבת את המחשבה).
נקודה נוספת מעניינת שמעלה לארה ברודוצקי מתייחסת לתמונת עולמם של דו-לשוניים, אשר לדבריה משתנה על פי השפה שהם מדברים באותו רגע, ואת התאוריה הזו היא מוכיחה באמצעות תוצאות של מחקרים אמפיריים שבחנו דוברי ערבית וצרפתית במרוקו, ספרדית ואנגלית בארצות הברית וערבית ועברית בישראל. היא גילתה למשל שדוברי ערבית-עברית גילו יחס סמוי חיובי יותר כלפי יהודים כשהניסוי נערך בעברית ולא בערבית.
Martin Cortazzi – פרופסור לבלשנות יישומית בין תרבותית אומר כי בסיטואציות של תקשורת בינתרבותית מה שחשוב הוא לא רק מה שהתרחש או נאמר אלא גם איך כל אחד מהמשתתפים מפרש את הסיטואציה.
למה הכוונה?
בתקשורת רגילה רובנו בד"כ מסיקים מסקנות על אחרים ממה שהם אומרים, או יותר נכון ממה שאנחנו חושבים שהם אומרים, ובהחלט יתכן שיווצר פער בין מה שהם התכוונו לבין מה שאנחנו הסקנו.
אבל בסיטואציות של תקשורת בינתרבותית הפער הזה בין מה שאנחנו חושבים שאחרים מתכוונים אליו לבין מה שהם באמת מתכוונים אליו רחב עוד יותר, שכן חסר לנו ידע חיוני על המשמעויות החבויות שיש לשימוש במילים, משפטים או ביטויים מסוימים בשפה הזרה.
העניין מסתבך אף יותר כשאנו מפרשים את הסיטואציה מתוך הפרספקטיבה התרבותיות שלנו, שכן לא מן הנמנע שנפתח בתת-מודע עמדות אתנוצנטריות שיחזקו את דעתנו כי הדרך שלנו היא הנורמלית, ההגיונית והטובה יותר ויקשו עלינו את התקשורת עם בני התרבות השונה.
שפה, ממשיך ואומר Cortazzi היא כמו קרחון – חלק מהמרכיבים שלה גלויים ואנו מבינים את המשמעות הנכונה של המילים, אך רובה סמויה או נתפשת כמובנת מאליה.
ככל שהמיומנות שלנו בהגייה, בדקדוק, ובאוצר המילים של השפה הזרה גדלה יותר כך גדל הסיכון שאותם מרכיבים חבויים יבואו לידי ביטוי ויצרו מצבים אחרים של אי הבנות.
לדוגמא – נניח פגישה שבה משתתפים אמריקאי דובר אנגלית וישראלי שמדבר אנגלית ברמה גבוהה מאד. יתכן שהאמריקאי יניח שבן-שיחו הישראלי מבין גם את כל הדקויות המתחבאות בין המילים, מה שיכול להתברר כלא מדויק שכן הישראלי, למרות האנגלית הטובה, עדיין מפרש את השיחה מהפרסקטיבה של השפה העברית, וכך יכולים להתעורר אי הבנות.
לסיכום Cortazzi טוען – במפגשים בין-תרבותיים יש סבירות רבה להיווצרות של מעגל קסמים: ציפיות תרבותיות מובילות לשימוש בשפה שונה, שעלולה ליצור קצר בתקשורת, ויכולה להוביל להערכות שגויות, לאי הבנות, ולסטריאוטיפים על תרבויות אחרות, אשר בהמשך מעצבות את הציפיות התרבותיות שלנו מבני-שיחנו, וכן הלאה.
לדבריו, ניתן להשתחרר מהמלכוד על ידי הגדלת המודעות לקשיים האפשריים, רכישת ידע על תרבויות אחרות, ופיתוח מיומנויות בין-תרבותיות.
אשמח אם תשתפו בתגובות איך אתם חווים את השפה ואת הקשר שלה לתרבות המקומית ברילוקיישן שלכם.