פסח עבר וגם המדורות כבר מאחורנו, שבועות שבפתח מזכיר שחודש יוני כבר פה. הגוף מגיב מיד ומתמלא בזיעה שבינה לבין הקיץ המתקרב אין שום קשר.
עבור רובינו, הורים, מורים, ותלמידים חודש יוני מסמן לא רק את תחילת הקיץ אלא גם את סוף שנת הלימודים. זהו חודש עמוס ביותר, אליו מתנקזות כל המשימות של הרגע האחרון – חגיגות סוף שנה, מבחנים, ימי הולדת (גם של אלה שנולדו ביולי-אוגוסט) וגם כל אותם דברים שדחינו, לא הספקנו או לא התחשק לנו לעשות במהלך השנה.
עכשיו תארו לעצמיכם שאתם יוצאים לרילוקיישן, נמצאים בעיצומו, או שאתם בדרך חזרה לארץ, הוסיפו לשלל המטלות את אריזת הבית, טיולים אחרונים, ופרידות מחברים, משפחה וקולגות.
אתם עסוקים בריצות אינסופיות, בארגון, סידור וברדיפה אחרי לוח זמנים צפוף. בתוך כל העומס, הלחץ וההתרגשות, אין זמן לעצור, לחשוב ולעכל את חווית הפרידה.
מתי אנחנו כן מתפנים לעסוק בזה?
אצלי בדרך כלל זה קורה מספר חודשים לאחר הפרידה; לאחר שההתרגשות שוכחת והחיים נכנסים לשגרה, אני מוצאת את עצמי לא פעם מתגעגעת למה שהשארתי מאחור. מדובר על תחושה של געגוע כואב, הקונה לה אחיזה חזקה במעמקי הלב, ונוטעת בו שורשים איתנים, זה קורה גם כשיוצאים למסע וגם כשחוזרים ממנו.
היום, לאחר שלוש שליחויות אני כבר יודעת שזה רק עניין של זמן עד שהכאב יבוא. אבל מודה ומתוודה שכשרק התחלנו את מסעות הרילוקיישן שלנו כמשפחה, תפס אותי געגוע הפרידה בהפתעה מוחלטת, לא זה של היציאה לרילוקיישן (שהיה לי מובן וברור) אלא זה של החזרה ממנו; השליחות הראשונה בונצואלה היתה מאתגרת מאד, ומהרבה סיבות. כל כך חיכיתי לרגע שנחזור לישראל, למשפחה, לבית החדש שאליו נכנסנו רק שנה לפני שיצאנו לרילוקיישן, ורציתי גם להמשיך לפתח את הקריירה שלי. כמה הופתעתי כשמראה של מנגו בסופר, קולות של ספרדית בטלויזיה, שירים ברדיו ששמענו כשחיינו בונצואלה, גרמו לי להרגיש כאילו תקעו לי סכין בלב. תוך שניה העיניים התמלאו בדמעות והתחלתי לטייל בדמיון בתוך חוויות ונופים מוכרים ואהובים בקראקס.
אז כן, הגעגוע והכאב של הפרידה צצים להם ככה סתם ללא כל התרעה, גם אם היה רע ברילוקיישן וגם אם לא יכולנו לחכות כבר לרגע שנחזור הביתה.
אבל אלו הן רק החדשות הטובות 🙂
החדשות הקצת פחות טובות הן שהכאב והגעגוע לעולם לא נעלמים, בדיוק כמו בשירו של יהונתן גפן "זה לא נעלם, רק רחוק או נרדם, וכואב אבל פחות".
לעולם אהיה חצויה בין מספר יבשות, מדינות, שפות, מזג-אויר, תרבויות, אוכל וחברים, ולמדתי להשלים ולחיות עם זה בכיף.