בצהרי היום של השמיני לנובמבר 2017, בי"ט בחשון, התאריך העברי שבו נולדה ושבעה ימים לפני התאריך הלועזי, נפטרה אמי, רות הדר ז"ל לבית כתר ממקימי ראש פינה (גיא אוני). בת 82 היתה.
עשרה ימים לפני כן, התקשרו אלי מהמחלקה הסיעודית בה היתה מאושפזת בשנה האחרונה, וסיפרו לי שהאנטיביוטיקה שהיא מקבלת לטיפול בדלקת הראות ממנה סבלה כבר מספר ימים אינה עוזרת, ושצריך לפנות אותה לחדר מיון.
מודה שהייתי אופטימית, שכן בפעם הקודמת שפונתה לחדר מיון, היא חזרה למחלקה הסיעודית לאחר פחות מיום של אשפוז. אבל לצערי וכאבי הגדול, הדברים התגלגלו אחרת, כל סוגי האנטיביוטיקה שקיבלה לווריד לא עזרו, המערכות בגוף התחילו לקרוס. הבנו שהסוף מתקרב, ושהגיע הזמן להתחיל להיפרד.
את הימים והשעות האחרונות לחייה ביליתי לצד מיטתה, מעלה זיכרונות ורגעים יפים מהעבר, מספרת לה על הנכדים שכל כך אהבה, ומשמיעה לה שירים של פעם. אלו היו שעות אינטימיות, מאד עצובות אך גם קסומות. שעות שילוו אותי לאורך כל החיים; אומנם אמי כבר לא דיברה בחצי שנה האחרונה לחייה, אבל העיניים שלה היו מלאות הבעה והיא תקשרה דרך תנודות הראש, למעלה למטה – כן, ימינה ושמאלה – לא, והיה לה את החיוך הכי יפה ומחבק בעולם.
יחד עם האבל הכבד על מות אמי, אני בוחרת לראות שתי נקודות של אור בסיפור:
הראשונה – אמי שסבלה מכאבים מאד חזקים בשנים האחרונות לחייה, ושהיתה סיעודית מלאה עם דמנציה קשה נגאלה מיסוריה.
השניה – זכיתי ללוות את אמי בשנים האחרונות לחייה ולהפרד ממנה בצורה הדרגתית, שזהו דבר לא מובן מאליו עבורי, בעיקר בגלל השנים הרבות שחיינו ברילוקיישן רחוקים מהארץ ומהמשפחה המורחבת.
ובעניין הזה, של הריחוק מהמשפחה ברילוקיישן ומחלה או מוות של הורים, אני רוצה להרחיב:
כשהצטרפנו למשרד החוץ, אי שם בשנת 1994, היינו זוג צעיר עם ילדים קטנים, מלווים בסבא וסבתא צעירים (יחסית), שהיו מאד נוכחים בחיינו. באותה תקופה לא חשבנו בכלל על האפשרות שהם יחלו או יפרדו מהחיים בזמן שאנחנו ברילוקיישן, והאמת אני ממש לא יודעת להגיד איך הייתי מתנהלת אם אמי היתה הולכת לעולמה בזמן הרילוקיישן שלנו, ואיך זה היה משפיע עלי ועל כל המשפחה – הגרעינית והמורחבת.
ובדיעבד, אני מאמינה שמדובר בנושא כל כך כאוב שברוב המקרים יותר קל לנו היוצאים לרילוקיישן להדחיק אותו מאשר להתמודד עם ההשלכות האפשריות שלו. וכן, גם אם בזמן הרילוקיישן אנחנו עדים למחלות או מוות של הורים של קולגות שלנו, הנטייה הטבעית (לפחות שלי) היא – "אצלי זה לא יקרה".
לכן, בעקבות הסיפור האישי שלי החלטתי לאזור אומץ ולעלות בפוסט הזה את כל הסוגיות שעלולות להתעורר בכל הקשור להורים מזדקנים, עוד לפני הרילוקיישן הבא (ולא, עדיין אין תאריך וגם אין יעד).
ואם גם לכם הורים מזדקנים, ואתם עומדים לפני יציאה לרילוקיישן, אני מזמינה אתכם לעבור על השאלות הבאות ולחשוב איך הכי נכון לכם להתנהל משפחתית ואישית.
1. האם יש לכם אחים/אחיות בארץ שיכולים לטפל בהורים?
2. שוחחו עם האחים/אחיות שלכם ונסו לברר מה הציפיות שיש להם ממכם במקרה ואחד מההורים יזדקק לסיוע וטיפול רפואי במחלה?
3. האם יש צורך למנות אפוטרופוס רכוש/גוף לאחד מההורים ומי במשפחה יקח את זה על עצמו?
4. שוחחו עם ההורים, הסבירו להם את הדאגה שלכם ובדקו איך הם מרגישים ואיך הם מצפים שתנהגו בסיטואציה כזו.
5. האם אתם משאירים הורה חולה בארץ, ואיך אם בכלל זה משפיע על ההחלטה שלכם לצאת לרילוקיישן?
6. האם מדינת הרילוקיישן רחוקה מישראל וכמה זמן יקח לכם להגיע לארץ במקרה הצורך?
7. האם העבודה שלכם או של בן זוגכם ברילוקיישן כרוכה בנסיעות, ואיך זה עשוי להשפיע על הזמינות והגמישות שלכם בהגעה לארץ?
8. האם יש לכם ילדים שחיים אתכם ברילוקיישן, בני כמה הם והאם תוכלו להשאיר אותם במדינת הרילוקיישן כדי לטוס לארץ לטפל בהורים?
9. עלויות כספיות גם הן חשובות: האם יש לכם את האמצעים הכספיים לטוס לארץ, האם יהיה לכם היכן לגור כשתגיעו לארץ או שתאלצו לשלם עבור מלון, והאם תצטרכו לשכור רכב?
10. האם מגיעה לכם חופשה ממקום העבודה לצורך טיפול בהורים מבוגרים או בבן משפחה חולה? בארץ הזכות הזאת מעוגנת בחוק ימי מחלה עקב מחלת הורה.
11. האם יש לכם חוג חברים קרוב ברילוקיישן שמוכן ויכול לסייע למשפחה שלכם בזמן שאתם נמצאים בארץ?
אחרי שאספתם את כל המידע הרלבנטי, תוכלו לגבש החלטה משותפת לגבי ההתנהלות שלכם בזמן מחלה/מוות של הורה כשאתם ברילוקיישן. כל החלטה שתקבלו עכשיו עלולה להשתנות בזמן אמת בהתאם למה שמתרחש בחיים שלכם באותו רגע.
בכל אופן זכרו שלא משנה איזה החלטה תקבלו, ההשלכות שלה תלוונה אתכם כל חייכם.
ואם יש מבינכם הקוראים כאלה שהתמודדו עם מחלה או מוות של הורה בזמן הרילוקיישן, אשמח אם תשתפו איך בחרתם להתנהל ומה היו ההשלכות של ההתנהלות הזו עליכם ועל המשפחה שלכם (הגרעינית והמורחבת).