בריסל, אוגוסט 2015, שרב נדיר מכסה את העיר נטולת המזגנים ומזכיר לנו בהומור שחור שעוד מספר ימים אנו חוזרים לישראל לאחר חמש שנות שליחות בבריסל.
בימים המעטים שנותרו אנו נפרדים ממקומות אהובים, מריחות, קולות וחברים. קונים בפעם האחרונה וופל בלגי וצ'יפס מהגזלנים שברחוב, מטיילים ביער ובאגם שבקרבת הבית ונוסעים עוד פעם אחת על החשמלית. עוד מעט קט נעלה על המטוס ונטוס לישראל, והחיים של כולנו ישתנו שוב.
יום אחד עוד חיינו בבריסל, עבדנו, טיילנו, למדנו, קנינו וניהלנו שגרת חיים קבועה, והנה בבת אחת, אחרי 4.5 שעות של טיסה – פוף! השגרה נעלמה; הנופים, האנשים, השפה, המאכלים, התרבות, הכל שונה. עלינו לקחת נשימה עמוקה, לשנס מותניים ולבנות מחדש את החיים בישראל.
יציאה או חזרה מרילוקיישן היא רק דוגמא אחת למגוון של שינויים משמעותיים שכולנו עוברים במהלך החיים.
מי מאיתנו לא חווה על בשרו התנסויות שבעקבותן שגרת החיים הופרה, בין אם זה הורים טריים שרק לפני מספר שעות היו זוג חופשי ומשוחרר וכעת חייהם מסתובבים 24/7 מסביב לרך הנולד, או עובד שהתחיל לעבוד במקום עבודה חדש ואינו מכיר את הקולגות או את תרבות הארגונית, או זוג שהתגרש ובמקום "אנחנו" הופך להיות "אני" או "אני והילדים".
כל סוג של שינוי, גם זה שרצינו בו וגם זה שפחות ציפינו לו, מערער את הסטטוס קוו של מסלול החיים שלנו, ומחייב אותנו להתהלך בתוך מציאות חדשה, לא מוכרת ולפעמים מפחידה. בתקופה הראשונה אין כמעט זמן לחשוב או להרגיש; אנו עסוקים בהשרדות, בהכנת רשימת מטלות ובארגון מחודש של חיי היום יום. אבל לאחר שהמשימות הסתיימו והחיים נכנסים לסוג של שגרה, אנו חשים מרוקנים, עצבנים וחסרי סבלנות.
ואז מתגנבים להם לאיטם רגשי האשמה, הספקות העצמיים מתעוררים ואנחנו שואלים את עצמינו – האם יתכן שאנו לא אוהבים את התינוק החדש שלנו? או אולי חבל שעזבנו את מקום העבודה הישן? אבל את הגלגל אי אפשר להחזיר אחורה וגם לא בטוח שאנחנו רוצים.
אז מה בעצם קורה לנו?
כלפי חוץ הפרידה המעשית מאורח החיים הישן התרחשה – אנו חיים במדינה אחרת, קמים בבוקר לבד במיטה הזוגית, או שפרשנו לפנסיה. אבל בפנים, עמוק בלב, עדיין לא הפנמנו את השינוי, ועכשיו כשהסתיימו להם כל הסידורים והלוגיסטיקות התפנה לנו זמן וכל אותן מחשבות, רגשי אשם, כעס וסימני שאלה מוצאים את דרכם החוצה.
זה קורה לכולנו ואלו הן תחושות נורמליות לחלוטין; התרגלנו להתנהל בתוך החיים בצורה שהגדירה את הדימוי העצמי שלנו, ובחיים החדשים, בין אם השינוי שהתרחש הוא חיובי או שלילי, אין לדימוי הזה מקום.
מה עושים עכשיו? איך מיישבים את הסתירה?
קודם כל קבלו באהבה גם את הרגשות השליליים שלכם שכן על מנת להפנים ולקבל את השינוי שהתרחש בחייכם, עליכם להפרד גם רגשית מהחיים הישנים.
אז כן, זה בסדר גמור להתגעגע לימים בהם הייתם רק זוג ויצאתם מהבית באופן ספונטני. זה ממש לא אומר שאתם לא הורים טובים, או שאתם לא אוהבים את הילד שלכם, וזה גם בסדר להתגעגע לגרוש/ה ולחיים שהיו לכם ביחד, זה לא אומר שהם יחזרו או שאתם רוצים בכך.
הכי חשוב – אל תחניקו רגשות שליליים, קבלו אותם, תנו להם מקום, הרשו לעצמיכם להתגעגע, וכשתהיו מוכנים הפרדו מהם לשלום וקבלו במקומם אנרגיה רעננה שתסייע לכם בבניית שגרת חיים חדשה.
ולסיום, נחזור רגע להתחלה של הפוסט, זוהי כבר הפעם השלישית שאנו חוזרים לארץ משליחות, ותמיד אני מופתעת מחדש איך בן רגע החיים משתנים, ומה שהיה כבר איננו יותר. ועד כמה אנו בני האדם סתגלנים, חזקים ובעלי תושיה, ולא רק בהקשר של רילוקיישן.