אפלטון כתב את משל המערה בעקבות הזעזוע שחש לאחר הוצאתו להורג של חברו הטוב הפילוסוף היווני סוקרטס.
במשל, אפלטון מספר על מציאות שבה אנשים חיים במערה מתחת לפני האדמה, יושבים בגבם אל פתח המערה, וידיהם ורגליהם קשורות כך שאינם יכולים לראות אלא את הקיר הפנימי של המערה. מאחוריהם יש חומה, ומאחוריה עוברים יצורים דמויי אדם הזוקפים מעל שפתה צורות מצורות שונות. מאחורי האנשים בוערת מדורה, ובאורה מטילות הצורות השונות צללים על קיר המערה. שוכני המערה רואים איפוא רק את תיאטרון הצללים הזה. כיוון שהם יושבים כך מרגע שנולדו, הם מאמינים שהצללים האלה זה כל מה שיש.
תארו לעצמכם שאחד משוכני המערה הצליח להשתחרר מכבליו. הדבר הראשון שהוא שואל את עצמו זה מאיפה באים הצללים האלה שהוא רואה על קיר המערה. הוא מסתקרן ויוצא מהמערה, האור החזק והבהירות של הצורות מסנוורות את עיניו, שהרי עד כה לא ראה אלא את הצללים שהטילו. אבל אחרי ששיפשף את עיניו והתרגל לאור החדש, הוא מגלה כמה יפים הדברים שבחוץ. בפעם הראשונה בחייו הוא רואה צבעים וצורות ברורים. הוא רואה את בעלי החיים והפרחים כפי שהם באמת, ולא כפי שראה עד כה, רק בבואות חיוורות שלהם. ועכשיו יתחיל לתמוה וישאל את עצמו מנין באים כל הפרחים ובעלי החיים האלה. ואז יראה את השמש בשמים, ויבין שהיא המפיחה חיים בפרחים ובבעלי החיים.
שוכן המערה בר המזל יכול עכשיו להמשיך לפזז ולכרכר באחו ולהתענג על החירות שנפלה בחלקו. אבל תחת זאת הוא נזכר בכל האחרים שיושבים עדיין במערה. הוא חוזר אליהם. הוא מנסה לשכנע אותם שהצללים שהם רואים על קיר המערה אינם אלא בבואות מהבהבות של דברים "ממשיים". אבל הם לא מאמינים לו. הם מצביעים על קיר המערה ואומרים שהם רואים כל מה שיש לראות. לבסוף הם הורגים אותו.
ואיך כל זה מתקשר לרילוקיישן ולחזרה לארץ?
גם אנחנו, בדיוק כמו האסירים במשל, מכירים רק מציאות אחת לפני היציאה לרילוקיישן, זו של החיים במדינה בה נולדנו; רוב השקפת העולם שלנו נבנית ומתפתחת על בסיס החוויות, האמונות, הערכים, המשפחה והתרבות בה גדלנו.
ואז, ביום בהיר אחד, בדיוק כמו האסיר שהשתחרר מכבליו, אנו אוזרים אומץ ומחליטים לצאת להרפתקאה ולעבור לגור לתקופה מסוימת במדינה אחרת.
התקופה הראשונה במדינה הזרה מורכבת – הגעגועים לארץ חזקים, שאלות שונות צצות, כמו מה אנחנו עושים פה והאם ההחלטה לצאת לרילוקיישן היתה נכונה; רגשי אשמה על משפחה וחברים שהשארנו מאחור מתפרצים, ומציאות החיים במדינה החדשה מעורפלת, לא מובנת, ואפילו מרגיזה לפעמים. אנו חשים ממש כמו אותו אסיר משוחרר שרק יצא מהמערה החשוכה לעולם חדש ולא מוכר.
במשך הזמן, אנחנו מתרגלים לשגרת החיים השונה, חווים חוויות חדשות, והשקפת העולם שלנו מתרחבת. גם אנחנו כמו האסיר המשוחרר, משתחררים מהמציאות המוכרת ומהצללים השחורים שבמערה המוכרת, ומגלים שהעולם גדול ומורכב יותר ממה שחוינו עד כה, ושיש לו עוד גוונים רבים שברצוננו לחשוף.
עובר זמן נוסף, הרילוקיישן נכנס לשגרה מבורכת, והנה בלי לשים לב עברו להם ביעף מספר שנים, והגיע הזמן לחזור בחזרה הביתה. ההתרגשות גדולה, וככל שהזמן מתקרב אנו מפתחים ציפיות, בונים תסריטים שונים על החיים המצפים לנו בארץ, חושבים כמה כיף יהיה לבלות שוב עם חברים הותיקים ולהרגיש באמת שייכים למקום.
אבל….
בדיוק כמו אצל האסיר המשוחרר כגודל הציפיות כך גודל האכזבות, החברים והמשפחה שמחים בהתחלה שחזרנו, אך מהר מאד החידוש מתפוגג ואף אחד לא מתעניין במה שיש לנו לספר או בחוויות שצברנו. יותר מזה, חלקם אפילו מספרים עלינו מאחורי הגב שאנחנו חושבים את עצמנו, שהשהות בחו"ל הפכה אותנו לסנובים ואנחנו רק עסוקים בהשוואות על כמה קשים החיים בארץ לעומת החיים הנפלאים שהיו לנו בחו"ל.
ושוק העבודה הישראלי, גם הוא לא מאיר לנו פנים; אם ברילוקיישן, העדר ויזת עבודה ונסיון תעסוקה מקומי כמו גם אי ידיעת השפה הקשו על הפרנסה שלנו, הרי שבארץ אנו נדרשים לספק הסברים מניחים את הדעת על הפער התעסוקתי בקורות החיים שלנו.
נכון, אף אחד לא קם עלינו להורגנו, אך תחושות של בדידות ותסכול מציפות אותנו, ושוב עולים בנו הספקות וסימני השאלה מה אנחנו עושים פה בכלל, מי יכול להבין מה אנחנו מרגישים והאם אי פעם נצליח למצוא עבודה מספקת?
הזמן עובר, זכרון חיים שהשארנו מאחורינו מתפוגג, התכנונים והחלומות שרקמנו לפני החזרה לארץ מפנים את מקומם לשגרה היומיומית המוכרת, אך תחושת הבדידות והזרות אינה נעלמת, אנו מרגישים שייכים ולא שייכים למקום הולדתנו.
גם אני, הייתי במקום הזה; 4 פעמים חזרתי לארץ אחרי רילוקיישן, וכל פעם מחדש התמלאתי בתחושות סותרות של שייכות מצד אחד ושל ניכור, בדידות וגעגוע מצד שני.
בפעמיים הראשונות לאחר שחזרתי מרילוקיישן, האינטרנט עדיין לא היה קיים, ובסביבתי הקרובה לא היה את מי לשתף במה שעובר עליי. המשבר בעקבות החזרה לארץ היה גדול וכואב, ונדרשו לי מספר שנים כדי להתאושש ולהתחזק.
הפרדוקס – לאחר שהחיים התעסוקתיים, החברתיים והמשפחתיים שלי חזרו למסלול, יצאנו לרילוקיישן נוסף.
בפעמיים האחרונות שחזרתי מהרילוקיישן, האינטרנט כבר נכנס לבתים של כולם, הרשתות החברתיות גדלו, וסוף סוף הרגשתי שאני לא לבד, שיש מי שמבין בדיוק מה עובר עלי, שמספיקה מילה אחת שלי, שיתוף קטן בקושי, ומיד קהילת החוזרים נרתמת לתמיכה, סיוע ומילה חמה.
בפייסבוק למשל, אפשר למצוא קבוצות רבות המיועדות לסיוע לחוזרים לישראל מרילוקיישן, החל מתשובות לשאלות לוגיסטיות ועד תמיכה נפשית באתגרים השונים.
רבים מאיתנו החוזרים, מוצאים בקהילה הוירטואלית נחמה ויש גם כאלה הלוקחים צעד אחד קדימה, נפגשים אחד עם השני מחוץ לאינטרנט ויוצרים חברויות חדשות.
האם גם לכם קשה החזרה לארץ?
אשמח לשיתופים שלכם – מהם האתגרים שלכם ואיך אתם בוחרים להתמודד עימם?
ואם אתם עדיין חשים תלושים ומעוניינים בתמיכה נוספת אני מזמינה אתכם לסדנת מצפנים ועוגנים, אימון אישי בקבוצה לתושבים חוזרים להסתגלות קלה בארץ.
הסדנה תועבר על ידי, ליזי פורת, מאמנת מוסמכת למעברים ומנחת הורים אדלריאנית בוגרת 4 רילוקיישנים במדינות שונות, ושרון גילאור, מאמנת בינלאומית מוסמכת לרילוקיישן ומעברי חיים, בוגרת 4 רילוקיישנים במדינות שונות.
פרטים נוספים על מקום ושעת הסדנה ינתנו בהמשך.
אתם מוזמנים להשאיר את פרטיכם בדף צור קשר על-מנת שנוכל לעדכנכם בפרטי הסדנה.